שמואל א לא:יג מחשבת ישראל: נשמת חיים

הג' מן השלשה הכי נכבד הלא הוא בשמואל א' כ"ה אמרת אביגיל צרופה לדוד א' מן השבע נביאו' שזכרו חז"ל במס' מגילה וכך אמרה במליצתה הצחה (שמואל א' כה כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיי' את ה' אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. וכמה למודים טובים ומילי מעליותא יוצאים משרשי הפסוק הזה. האחד הוא שהנפש היא נצחית ומכלת מדרגתה תחת כסא הכבוד אשר משם חוצבה הנקרא צרור החיים. וכך תרגם המתרגם ותהא נפשא דרבוני גניזא בגנזי חיי עלמא קדם ה' אלהיך ולכן נקרא צרור החיים אשר הכונה בו שהוא צרור קיים לא יותר לעולם וכן הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכי' ומלחמותיהם צרור החיים הכתוב כאן הוא חיי העולם הבא. ור"ש גבירול בתפלתו כתב מי יעש' כמעשיך וכגבורותיך בעשותך תחת כסא כבודך מעמד לנפשות חסידיך ושם נוה הנשמות הטהורות אשר בצרור החיים צרורות ושם ינוחו יגיעי כח ואלה בני נח ובו נועם בלא תכלית ותכלה וכו'. הב' שהתענוג הנפשיי הוא הדבקותה בשם ית' ולא כמו שחשבו הפלוסופי' בשכל הפועל וזהו מה שאמר את ה' אלהיך. הג' שהמנוחה הזאת לא כולי עלמא זוכים אליה כי אם הצדיקים בלבד אשר הם בני עליה והנם מועטים ולרמוז לזה אמרה ויקם אד' לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדוני וגו'. וכמו שפירש החכם משה אלשיך נותנת טעם לשבח על יסורי דוד וגזרה שתכלית' היו כדי שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים כי העה"ב הוא מן השלש מתנות טובות שלא יושגו אלא ע"י יסורין הד' שנפשו' הרשעים לא יש להם שום מנוחה אבלמתנועעים בצער עצום תמידיי עולים ויורדים כאבן שישליכו בקלע מזן אל זן. וזה כי ברצותם לעלות ולפרוח למעלה אל המקום ההוא אשר ממנו חוצבו לא יש להם זכיות וכאשר יורדי' למטה אצל גופם ואינם כי בשר המה ונעלמו מהעין פחת עפר יסודם ולכן מתנועעי' תמיד ואינם מוצאים מנוח לכף רגלם. וכן אמר המליץ בישרה תביאנה בסוד קדושים בעוותה תכלינה מלמעלה הפקדת בכסלתה מלאך אכזרי יצוה משחיתים מחבלים אשר בעלותה מרום הרים לתחתיות יריצוה ויאמר שמטוה וישמטוה. וכן רבותינו ז"ל שני מלאכי' יש א' בסוף העולם וא' בסופו ומשליכים נפש רשע זה לזה שנא' ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. הה' שנפשות הרשעים מקבלות צער הקילוע עד מלאת ימי טהרם ואח"כ יבאו ימי השלוה וההשקט מהשות' כמו שאמרה האשה החכמה התקועית חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וכן פירש כמה"ר ישראל די קוריאל בתוך כף הקלע לתועלת הנפש שלא יקלענה בקלע כאבן זאת הנקלעת למרחוק חלילה, הו' שהעונש הנפשיי הוא לא לבד העדר ראות פני השכינה אלא שאחר שמשפטן בגהינם י"ב חדש עדיין כפי רשעתם נעים ונדי' וזהו מה שאמרו חז"ל במסכת שבת תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ומתנועעי' בלי שום מנוחה עד שנכנסי' באיזה גוף אם בהמה אם איש. ולהורות נתן בלבו הנביאה הזאת חומר החטא ועונשו בגהינם ולכן כפל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול וענינו לפוקה בענין המלכות ולמכשול הרוחני בעולם הבא. והוסיף ולהושיע אדוני לו רצה לומר הנה תועיל לך ביאתי זאת לתשועתך שעל ידי עצתי זאת יושיעך ה'. הנה לך ברור כשמש ההשארות הנפשיי והשכר והעונש בעולם הבא אחר המות. הד' הוא פרת פרה ורבה ממה שאירע לשאול עם האשה בעלת אוב בהעלותו את שמואל הנביא (שמואל א כח) והדבר קשה ומן הזרים הנמצאים בספרי הקדש כי השכל אינו סובל שהנשמות הזכות וטהורות תהיינה תחת ממשלת האוב וכל שכן שתשלוט להרגיז ממקומו איש אלהי' קדוש כמו שאמר למה הרגזתני להעלות אותי ולברוח מן הספק רבים בקשו דרכי' והמה לא נעימי' כי הרב שמואל בן חפני אסף רוח בחפניו וחשב מחשבות און באומרו כי לא דבר שמואל עם שאול וח"ו לא עלה מקברו כי האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול. ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך. וכל מה שהגידה לו בשם שמואל היה מדרך סברא כי כלם היו יודעים שדוד נמשח למלך וכי הוא יצא למלחמה וחשבה שהגיע עתו ליקח ה' ממנו נקמת דם עבדיו הנביאים השפוך. ולזה אמר מחר אתה ובניך עמי. והדבר הזה יותר קשה בעיני כי הכתוב מכחיש כל זה ואיך נאמר ששאול בחיר ה' הלך חשכי' כאחד הרקים משתמש בדברי התולי' ותחבולות הנשים. והרד"ק הביא גם הוא דעת הגאון רב סעדיה ורבינו האיי גאון וז"ל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאוני' אמרו אמת הוא כי רחוק הוא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה את המת בחכמת האוב אך הבורא החיה את שמואל כדי שיספר לשאול את כל הקורות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה ותצעק בקול גדול ואשר אמרה את מי אעלה לך דברי התולים הם כי דעתה היה לעשות כמנהגה על דבריהם. והקשה כנגדם שאם כך היה רצונו ית' למה לא אמר לו ע"י חלומות או ע"י אורים ותומי' או נביאים כי אם על ידי אשה בעלת אוב ואיך יטעו שאול ואנשיו והמה חכמי' מחוכמי' בדברי התול. והרלב"ג כתב כי על דרך האמת לא הועלה ממנו ולא הגיע ממנו שום דבור לשאול אבל היה זה כלו פועל מפעולות הדמיון ועם התבודדות דמיון שאול והתעוררותו על מה שדבר אליו שמואל הנביא פעמים רבות שקרע ה' את הממלכה מעליו ונתנה לרעהו וממה שהיה רואה מהצלחת דוד המלך ושהיה ה' עמו היה משתקע כל כך בדמיונו שהיה נדמה אליו הענין ההוא שיחשבהו וידמהו כאילו נאמר אליו וזהו הקול הנמוך שהיה שומע השואל באוב מארץ קולו שהוא קולו מפועל דמיונו בהתחזקותו בהתבודדות עכ"ד. והדמיונות האלו הם דמיונות הבל שכבר הקשה עליו הרי"א כי כל האדם הבריא בכחותיו יבדיל בין הדבר המוחש והמדומה. והדבר הזה מפעולות הדמיון לא ישוער כי אם בשוטה ומשוגע ושאול היה יועץ וחכם ובריא אולם. ועוד כי לפי הדעת הזה לא היה צריך שאול לאשה בעלת אוב שבכל מקום יוכל להתבודד בדמיונו ולמה יצטרך להעלות לו שמואל ואיך העיד הכתוב שדבר עמו. ואחר שסתר החכם הנזכר דעת אגושטינו חכם מחכמי הגוים שחשב שלא עלה שמואל כלל אבל שד בדמות שמואל באומרו שאיך יאמר השד מחר אתה ובניך עמי ושאול ובניו לא היו עם השדי' בנה דעתו על כמה הקדמות והא' מהם שיש לשדים יחוס ותאוה לגופות האנשים ויתייחדו בהם ושאין ענין חכמת הקסם כי אם ביחס כח השדים ובייחדו אותו אל גוף אחד מגופות המתי' כאילו הוא רוח אותו גוף ונפשו כדי שבאותו חבור הנראה והמושב אל הפועל אותו יראה גוף תחת הארץ כאילו הוא עולה מן התהום מבטן האדמה למעלה באותה צורה ומלבושי' שהיו לו ואין זה מושג כי אם לפועל האוב בכח המחשבה ההיא ועם זה שיעלה ויגיד הדברי' העתידי' ומזה הוליד שהקסם אינו פועל בנפש האיש השלם אחרי מותו וחלילה שנפש שמואל הנביא הצרורה בצרור החיים את ה' אלהיו תוכל הבעלת אוב להשיבה לעפריותה ולהסיר אותה ממכונה וכ"ש על ידי כשוף וכח כטומאה. אבל היה הענין לבד התיחדות כח השד בגוף האיש המת לבד. ולהיות גוף שמואל אחרי הפרד ממנו הנפש האלהית דומה לגוף כל אדם אחר לא היה מהבטל שהבעלת אוב תעלה אותו ועם חכמתה תיחד כח השד אל גופו וידבקו בה כי זהו אמיתת הקס'. ומאשר השד ידע העתידות ויגידם היה אפשר שע"י האוב יודעו העתידות ושישמיעם לבד האיש הצריך להם. והגוף הזה קרא הכתוב שמואל כמו שנאמר שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו ונודע שהגוף הוא הנקבר לא הנפש ונקרא בשם אברהם אשר היה לו בחיים. והנה אמר למה הרגזתני להעלות אותי לפי שעם היות הגוף נעדר ההרגש היה התיתדות השד אל הגוף אשר היה מקדם מעון לשכינה רוגז אליו וחמה רבה. ע"כ חורף דבריו. ומי האיש החכם ויבן את זאת אשר לא יאמר עליו כי הבל הביא גם הוא. וזה דומה למי שנצל מן הקוצים והברקני' ונפל באחת הפחתים ושטתו קרוב בודאי לשיטת הנוצרי אשר בשתי ידיו דחה. אשר על כל זה אנחנו לא נזוז מדעת רבותינו שקטנם עבה ממתננו ודרך המלך מלכו של עולם נלך לא נטה ימין ושמאל. הם אמרו במסכת שבת פ' כ"ג א"ל ההוא בר נש לר' אבהו אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד אובא טמיא היכי אסיקתיה לשמואל בנגידא א"ל התם בתוך י"ב חדש הוה דתניא כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש הגוף בטל והנשמה עולה ושוב אינה יורדת ע"כ. ראה נא שאין הטומאה ח"ו עולה למעלה תחת כסא הכבוד ואיך הנשמה בעודה עולה או יורדת תשלוט בה ממשלת האוב ונעשקה לפי שעה להגיד העתידות. והדעת הזה הוא עצמו דעת המקובלי' וכן בספר הזוהר על פסוק וראיתי את דמעת העשוקים כתוב לאמר שכשנמשכים הנשמות הקדושות לרדת למטה יש מקום תקלא בתקלין שעברו משם ועושקות אותם וכו' הרי לך איך הנשמות אחר פרידתם מן הגוף עדין הם בחיי' ושואלים אותם ומעשה האוב אינו הבל ותהו כאשר חשבו רבים. וכבר אמרו חז"ל דברים בענין האוב ואין דעתנו להאריך. ודי לנו במה שהמעשה הזה הוראה גדולה להשארות הנפש ושכל א' וא' מן הצדיקים יש לו מדור בפני עצמו וכמו שאמר שמואל מחר אתה ובניך עמי במחיצתי. ובהיות ששאול ובניו לא נקברו למחר וגם לא בקבורת שמואל הנביא מוכרח הוא שלא על הגוף מדבר כי אם על הנשמה וזהו מה שרצינו לבאר. הה' תמצא במיתת שאול ועם ה' במלחמה כתיב (שמואל א לא יג) ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימי' וזה שאם תסתכל בספרי הקדש תראה שבעם ה' היה מנהג קבוע לצום ולענו' אדם נפשו על א' משלשה כוונות הא' על כל צרה שלא תבא ובעבו' זה בהיות ישראל נגוע ומוכה אלהי' במלחמות שנלחם עם בנימין כתיב (שופטים כ כו מא) ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב. ויעתר להם ה'. ויבהל איש בנימין כי נגעה עליו הרעה דוד ג"כ בעוד הילד חי צם והתענה כי אמר (שמואל ב יב כג) מי יודע וחנני ה' וחי הילד. ועזרא כתיב (עזרא ח כא) ואקרא שם צום להתענות לפני אלהינו לבקש ממנו דרך ישרה לעזרנו מאויב בדרך. באסתר וצום ובכי ומספד כי אחת דתם להמית טף ונשים ביום א'. ביהושפט בבוא בני מואב ובני עמון עליו (דברי הימים ב כ ג) ויקרא צום על כל יהודה וכן רבים הכונה הב' מהתענית היא שיקובל מיעוט חלבו ודמו מהחוטא ומתענה במקום קרבן יען התענית הוא מן הדברים היותר צריכיים לבעלי תשובה וכמו שנתבאר ע"י הנביא יואל ע"ה (יואל ב ב) ושובו אלי בכל לבבכם ובצום ובכי ומספד. ודרך תשובה לנו הורה דוד ונאם הגבר הקם על (תהלי' לה) ענתי בצום נפשי ובמקום אחר (שם קט כד) ברכי כשלו מצום. באחאב ג"כ כתיב (מלכי' א כא כז) וישם שק על בשרו ויצום בדניאל (דניאל ט ג) לבקש תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר. בנחמיה (נחמיה ט א) וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקו' ואדמה עליהם. וכבר אחז"ל שראובן התענה כל ימיו עד שבא משה וקבלו בתשובה. הכונה הג' היא לתועלת הנפש אחר מיתת הגוף ובעבור זה תמצא שכאשר בני ישראל קברו את עצמות שאול ובניו (שמואל א לא יג) ויצומו שבעת ימים. ולהלן כתיב (שמואל בא יב) ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. והורה לנו הכתוב כי התענית היה בעד המתי' אשר נפלו בחרב ואם כך הוא בודאי שצמו בעד כפרת נפשם כאש' עדין מנהגינו היום להתענות יום מיתת האבות. ותמצא עוד שכאשר נהרג אבנר התענה דוד ונשבע (שמואל בג לו) כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כי אם לפני בא השמש אטעם לחם או כל מאומה. ואין צורך למה שפירשו המפרשים שהתענית היה לפי ששרפום שהוא בזוי להם ושהתענו שבעת ימים זכר לאותן שבעת ימים שנתן להם זמן נחש העמוני ובאותו זמן נושעו על ידי שאול כי כבר גלה הכתוב שהתענית היה על שאול ועל יהונתן בנו הראוי למלא מקומו ועל עם ה' החסידים ועל שאר בית ה' כי נפלו בחרב כדי שתעלה ברצון תעניתם למזכרת זכות לכפרת נפשם. ומה שהתענו ז' ימים לעניות דעתי הסיבה היתה להגדיל צערם כי ביחיד גזרו חז"ל ג' לבכי וז' להספד אבל בקהלה קדושה כזאת היתהמן הראוי לעשות יותר ויותר מלבד שהתעניות אשר היו גוזרין בית דין לא היו עוברין מז' וכמו שאמרו עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד שבע תעניות וכך וכך עשו הם בצרה הזאת. ומה שהקדי' הכתוב ההספד לבכי הטעם הוא מפני שמההספד שנעשה ביום ההוא נמשך הבכי כידוע ואין צורך לפירושים אחרים ונפקא מינה לענינינו שאם דוד וכל בית ישראל בכו על השרפה אשר שרף ה' ויצומו על נפשם שהנפש היא רוחנית ונצחיית. הו' כאשר התנצל אוריה בעברו את פי המלך דוד ולא ירד אל ביתו הלא כה דבריו (שמואל ב יא יא) הארון וישראל ויהודה יושבי' בסכו' ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חונים ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה. והרד"ק פירש חייך בעולם הזה וחי נפשך בעולם הבא ויפה פירש. ויען לא תמצא בכתבי הקדש אופן השבועה הזאת אלא או חייך או חי נפשך בלבד לבי אומר לי שנבא ולא ידע מה נבא והנבואה היתה שבנפשו דבר דוד את הדבר ההוא ושהיה מתחייב בנפשו בכונה ההיא אשר עליה היה מצוה לאוריה שירד לביתו. ויצא לנו גם כן מזה שיש באדם שני מיני חיות ר"ל חיות הגוף וחיות הנפש בעולם הבא כמו שפירשנו ויתכן שבגלל הדבר הזה לא נמצא בלשון הקדש חיים כי אם בלשון רבים הרומזים לשני מיני חיו האדם כאשר אמרנו. הז' האשה החכמה התקועית בדברה אל המלך בעד אבשלום בנו אמרה (ש"ב ב יד יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ובזה כפי הפירוש היותר נכון נתן ד' טענות איך דוד היה חוטא בהיותו בלתי משיב את אבשלום בנו. הא' כי מות נמות רוצה לומר שהמיתה נגזרת על כל חי ואין הכא תרעומת במת קודם יומו כיון שסוף אדם למות. הב' וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ר"ל שבגזל יש תקון למעוות בהשיב הגזלה אשר גזל אבל המות אחרי מות הנהרג האם תשוב נפשו אליו בשפיכות דם הרוצח האם דמו של רוצח יכנס בנרצח בודאי לא כי כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. הטענה השלישית אמרה ולא ישא אלהים נפש ר"ל שאעפ"י שבעה"ז לא יענש החוטא עם כל זה יענש בדינא רבא כראוי בעולם הנשמות. ולכן בהיות שאבשלום לא הרג את אמנון אלא בשבט פיו שצוה לנעריו והמיתוהו הנה מהשם י"ת יהיה משפטו בדיני שמים. הטענה הד' וחשב מחשבו' לבלתי ידח ממנו נדח ר"ל שהקב"ה חושב מחשבות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בעה"ז כדי שלא יענש וידח מעה"ב וכן היה באמנון שמהאלהים היתה נסיבה שימות קודם עתו ע"י אבשלום לכפר לו על כל עונותיו ויהיה לו חלק לעה"ב ואבשלום בזה לא היה כ"א שליח השגחתו. והמקובלים פירשו הפסוק הזה באופן אחר על סוד הגלגול אשר עוד יבא זכרונו בע"ה. ולכל הפירושי' הדבר ברור כשמש שכאן רמזה לנו החכמה הזאת ההשארות הנפשיי אחר המות. הח' תמצא בענין אבשלום וזה שהגיד הכתוב איך הציב בחייו (ש"ב יח יח) את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ידוע הוא מה שאמרו חז"ל כי המת בלי בנים אין לו חלק לעה"ב. ורצונם שמי שלא הניח זרע של קיימא בעה"ז נחשב כמת לעולם וחלק אין להם עוד לעה"ב אחריהם לאחר מיתתם. ולכן אבשלום אחר שלא היו לו בנים אשר יזכר עוד שמו עליהם בעולם הציב לו בחייו המצבת הזאת ויקרא לה יד אבשלום כדי שישאר לו יד ושם טוב מבנים ומבנות ועל טוב יזכר שמו. ומההשתדלות הזה נוכל להביא ראיה להשארות הנפש כ"א במות הגוף יבלה ויפסד הכל מה איכפת לו לאבשלום אם יזכר שמו או לא יזכר אבל מכאן הוכחה רבה שבהיות דבר ידוע וכמו מן המושכלות הראשונות שהנפש היא נצחית היו אנשי השם והמעלה מבקשים להניח בחייהם שם וזכרון טוב אשר בם עדיין בעולם הנשמות ששון ושמחה ישיגו: